• מבוא לתורת הקבלה
• זוגיות על פי תורת הקבלה
• סגולות אמת לפריון שלום בית ועוד



 

חודש של גאולה

ידוע שיש לכל חודש מחדשי השנה ענין ותוכן מיוחד האופייני לו. בדרך כלל בא הדבר לידי ביטוי במהותו ופרטיו של יום מסויים (או ימים מסויימים), המהווה את מרכזו של החודש, כימי הפגרה או תאריכים אחרים בעלי משמעות מיוחדת אשר ישנם בכל חודש. את תוכנו של חודש תמוז יש, איפוא, לחפש במהותם של שני תאריכים בעלי משמעות שישנם בחודש זה: "חג הגאולה" - י"ב וי"ג תמוז , ו"צום הרביעי" - י"ז בתמוז. את "חג הגאולה" אנו מציינים לרגל שחרורו של כבוד קדושת אדמו"ר רבי יוסף יצחק נ"ע (הרבי הששי לבית חב"ד), אשר נאסר ברוסיה הסובייטית בגלל עבודתו הקדושה להחזקת והפצת היהדות ברחבי מדינה זו. צום י"ז בתמוז מציין מספר אירועים טרגיים, וביניהם בקיעת חומת ירושלים שהובילה לחורבן בית המקדש.

שני קטבים

יש לשאול: תוכנם של שני תאריכים אלה נראה מנוגד זה לזה, אחד מהם הוא תאריך של שמחה וגאולה, והשני – של צום וזכר לפורענות. הכיצד, איפוא, מבטאים שניהם תוכן זהה של אותו חודש? לכאורה ניתן להסביר זאת בהתאם לידוע שתכליתו ומטרתו של כל צום הוא שייהפך לששון ולשמחה , על ידי תיקון הגורמים שהביאו את הפורענות. לפי זה יש מקום לומר, ש"חג הגאולה" נקבע בעיצומו של חודש תמוז - חודש בו ישנו צום – כדי להזכיר ליהודי שעליו להביא את הגאולה על-ידי כך שיבטל את סיבת הגלות שהביאה לצום ("מפני חטאינו גלינו מארצנו") . זו, אגב, גם הסיבה לכך שבחודש אב קיים חג חמשה עשר באב (ושבת "נחמו"), כתזכורת הנחמה העתידה לבוא על אבלות תשעה באב, לכשתתוקן סיבת הגלות ותבוא הגאולה. ברם, בעניננו אין הסבר זה מספיק, שכן: א. נחמה באה לאחר האבל והצער. לפי זה היה צריך התאריך הקשור בגאולה לבוא אחרי התאריך הקשור בפורענות (כפי שזה בחודש אב), ואילו בחודש תמוז תאריך חג הגאולה קודם לתאריך הצום! ב. כיוון שהעיקר הוא ענין הגאולה (שהוא תכלית ומטרת הצום) – כיצד זה לא התגלה במשך כל הדורות והשנים ענין הגאולה של חודש תמוז? הרי עד שנת תרפ"ז (השנה בה שוחרר הרבי ממאסרו) לא היה ידוע ולא בא לידי ביטוי שום אירוע של גאולה בחודש זה!

החיצוניות והפנימיות

הסבר הדבר הוא כך: בצום לכשעצמו ישנם שני ענינים: א. מבחינה חיצונית הדבר נראה כפורענות ואירוע של צער. ב. בפנימיות - הצום הוא יום של ששון ושמחה ומועד טוב, כפי שיתגלה לעתיד לבוא כאשר יהיה "ונגלה כבוד ה'". כלומר, לא זו בלבד שהצום הוא סיבה ותזכורת להבאת הגאולה והשמחה, כי אם הוא עצמו (בפנימיותו) יום טוב , זאת משום שהפורענות שבגללה בא הצום היא עצמה מהווה בפנימיותה גילוי וביטוי של אהבת הקב"ה לבני ישראל. שכן, על ידי פורענות זו "רחץ ה' את צואת בנות ציון" – "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו" . במשך כל הדורות נראה בגלוי רק הצד החיצוני של חודש תמוז - צום. ברם, בזמן "עיקבתא דמשיחא", כשאנו מתקרבים לימי הגאולה, ומתחילה התנוצצות הגאולה העתידה, מטעימים אותנו מן השמים מעין התגלות הפנימיות של הצום ושל חודש תמוז – באמצעות האירוע הגדול שהביא לקביעת חג הגאולה. הדבר אף מתבטא בפרשת "חג הגאולה" עצמה, תחלה נראה המאסר כפורענות, שכן הרבי נאסר במאסר קשה וסבל יסורים ואף נידון למוות רחמנא ליצלן, אך לאחר מכן, כשהרבי שוחרר, נתגלה שעל ידי כך נסללה הדרך להרחבת עבודתו הקדושה להרבצת תורה ויהדות, באופן נעלה יותר בכל קצווי תבל, ובהתאם לדברי חז"ל: "הזית הזה – כשכותשין אותו הוא מוציא שמנו" . ההוראה מכך היא, שאין ליפול ליאוש חלילה, מהתגברות החושך והקשיים המקיפים אותנו ומפריעים, כאילו, לעניני היהדות והתורה. אדרבה, עלינו לדעת כי לא זו בלבד שעל-ידי היסורים תבוא אחר כך הגאולה, אלא שכבר עתה מגלה לנו פנימיות התורה את פנימיות האהבה והחסד שבצער ובגלות. ידיעה והכרה זו מעודדת ומחזקת את היהודי, מעוררת ומלהיבה אותו להיצמד לתוכן הפנימי של הגלות והצער, שהוא – הגאולה והשמחה, עד שבסופו של דבר, תביא התנהגות כזו להבאת הפנימיות הזו לידי גילוי גם באופן חיצוני מוחלט, והימים יהפכו לששון ולשמחה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

הרעיון מיוסד על שיחת הרבי מליובאוויטש מש"פ שלח וש"פ חוקת תשל"ז