• מבוא לתורת הקבלה
• זוגיות על פי תורת הקבלה
• סגולות אמת לפריון שלום בית ועוד



 

מהי חשיבותם של פרטי טקס האירוע? אירוע בראי הקבלה

מאת הרב יוסף קרסיק

בתורת הקבלה והחסידות מוסבר שנשמת האיש והאשה היא בעצם נשמה אחת.

בכלל, נשמות בני האדם קיימות גם לפני שהם נולדו בעולם הזה, כמבואר בספרים שהנשמות קיימות למעלה בעולמות הרוחניים העליונים, וכשמגיע זמנן - הן יורדות אל העולם הגשמי ומתלבשות בגופם.

ובנוגע לבעל ואשה, נאמר בקבלה - שלמעלה הם בעצם נשמה אחת, אלא שעם ירידת הנשמה לעולם-הזה היא מתפצלת ומתחלקת לשני חלקים - חצי מתלבש בגוף הבעל וחצי מתלבש בגוף האשה.

ולאחר מכן - בעת האירוע - כאשר מתקיים "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", שבים ומתאחדים שני החצאים להוויה נשמתית אחת.

התאחדות בני הזוג

לפי זה נבין את היצירה המיוחדת של האירוע :

אילו האירוע היתה רק טקס של עריכת חוזה לשותפות-חיים גשמיים בין איש לאשתו, הרי היא לא היתה גורם מכריע בבניית הקשר בין הבעל לאשה.

כי כל חוזה שותפות למרות היותו מסמך בעל ערך וחשיבות, מכל מקום הוא רק הקדמה והחלטה לביצוע ההסכם, והעיקר והתכלית הוא - העתיד, הימים שלאחר חתימת ההסכם בהם מבצעים את הסכם השותפות להלכה למעשה.

שונים הם פני הדברים בקשר הרוחני שבין הבעל לאשתו - שבחופה עצמה (בטקס החוזי עצמו) מתבצע הסכם השותפות, שנעשה חיבור ואיחוד שתי הנשמות להוויה רוחנית אחת.

זאת ועוד: בניית קשר בין אנשים, וגם בניית קשר גשמי-גופני בין בעל לאשה - אינו נוצר ברגע אחד, אלא בפעולה מתמשכת ורב שלבית, צעד אחר צעד בונים שני הצדדים יחסי אימון וקירבה, עד שבסופו של דבר הם מגיעים אל הפיסגה העליונה ושוררים ביניהם יחסי ידידות ואימון מוחלטים ואמיתיים.

אבל בקשר הנשמתי - ברגע אחד ממש, ברגע החופה וענידת הטבעת על אצבע האשה - נוצר החיבור בין הבעל לאשתו.

זהו, אפוא, הכוח האדיר והעצום הטמון במעשה הפשוט של הקידושין שבאירוע :

רגע אחד לפני החופה הבעל והאשה היו שני יצורים רוחניים נפרדים לגמרי, ולא היה ביניהם קשר רוחני פנים-נשמתי, וברגע האחד והיחיד של החופה, רגע נתינת הטבעת מהבעל לאשה - נעשית הפעולה הנשגבת והמהממת - חיבור ואיחוד מושלם שאין כמוהו, ששתי הנשמות נעשות כ"בשר אחד", מקשה רוחנית אחת.

כוח טקס האירוע

יתרה מזו - הכוח הבונה והמאחד את בני הזוג ליחידה רוחנית נשמתית אחת, הוא גוף מעשה האירוע, כאילו שאנו אומרים שעצם מעשה חתימה החוזה מגלם בתוכו כוח עצום וגדול לאחד בין שני הצדדים.

וגם כאן אנו רואים את הפלא הנדיר והמיוחד שבאירוע - שאין דוגמתו בשום הסכם או חוזה אחר:

כל החוזים הינם רק אישור בכתב על הסכמה של שני הצדדים לבצע עיסקה או שותפות מסוימת, ומובן שלחוזה עצמו, לפיסת הנייר עליה חתומים שני הצדדים, אין שום כוחות ואנרגיות המסייעות למימוש ההסכם, אלא רק הוכחה ששני הצדדים רוצים לבצע את ההסכם, והכוח למימוש ההסכם נובע ותלוי אך ורק במעשי שני הצדדים לאחר החתימה.

לכן, אנשים שיש ביניהם אמינות מוחלטת, ואין האחד חושש שמא רעהו יפר את ההסכם - אין חותמים על חוזה, כי לנייר החוזה עצמו אין סגולת פלא וכוחות המסייעים לביצוע החוזה, וכאשר אין בעיה של אמינות - אין בו שום צורך.

שונים הם פני הדברים בנישואין :

הכוח של בני הזוג להיות "אחד" נובע מה"חוזה" עצמו, מה"חופה" עצמה, כלומר: לא רק שהאיחוד ביניהם נוצר בעת החופה, אלא הוא נוצר על-ידי החופה, במעשה החופה טמון כוח ואנרגיה שהוא המבצע את האיחוד ביניהם, והופכם לבני-זוג.

לכן כאשר בני הזוג מחליטים לבנות חיי משפחה, אסור להם להתחיל לחיות יחד עד שהם יעשו חופה וכו', ולכאורה: אם יש נאמנות מוחלטת בין שניהם לחיות יחד - מדוע הם חייבים לבצע את ההליך הפורמלי של החופה ?

הלא כמו שבכל הסכם אחר כשקיימת אמינות בין הצדדים הם מוותרים על כתיבת חווה והם סומכים על ההסכם שבעל-פה, כך גם בנישואים כשיש אמינות ביניהם הם יוכלו לוותר על החופה ?

אלא, החופה שונה מכל חוזי השותפות, בכך שהיא היוצרת את האיחוד הפנימי בין בני הזוג - לכן ללא חופה, למרות ההסכמות שביניהם הם לא נעשים בני-זוג, כי אין את הכוח שיחבר אותם למקשה אחת.

אמנם, על מנת שהפעולות הרוחניות הללו שבאירוע יתבצעו בשלימות ויפעלו פעולתן, נצטוונו על-ידי חז"ל לקיים מספר דברים, מנהגים שונים, שמטרתם היא להעניק למעשה הגשמי הפשוט של הקידושין - ענידת טבעת על יד האשה - את המימד הרוחני הנשגב של חיבור הנשמות.

לכן, מובן שנחוץ להקפיד על קיום כל פרטי ודקדוקי המנהגים כולם ללא יוצא מן הכלל.